מתי שהוא בגיל העשרה השאלתי מהספריה את הספר "רגל של בובה" שכתב יעקב העליון. אם תשאלו אותי היום על ספרים שנחרטו בי והולכים איתי שנים, הספר הזה יהיה אחד מהם. הספר מביא את סיפור פציעתו של המחבר במלחמת ששת הימים, קטיעת רגלו והדרך לשיקום. בספר הזה הכרתי את המושג "כאב פנטום".
כאשר קוטעים איבר בגוף, לקצות העצבים במקום הקטוע לוקח זמן "להבין" את החסר והם ממשיכים לדווח למוח על תחושות של כאב כמו מזכירים לגוף שהוא לא יכול להתעלם מהמקום החסר, שיש צורך למקום הריק להתמלא מחדש, לקבל משמעות וכבוד למקום של הסבל. הכאב הזה זכה לכינוי "כאב פנטום".
המקום הזה של "החוסר" יכול להיות איבר שחסר בגוף אבל הוא גם יכול להיות צורך או רגש או רצון שלא התמלאו או שלא מומשו והתחושה של החוסר מורגשת בלב אבל מתבטאת גם בגוף בתחושה או בסימפטומים פיזיים לגמריי.
הנטייה של רב האנשים החווים חוסר היא לנסות להדחיק את הרגש דבר שגורם לרגש להתכנס עמוק יותר לתוך הנשמה ולהשאר שם זמן רב יותר, לעומת זאת כאשר נותנים מקום לכל רגש שעולה ומאפשרים לו להתבטא ע"י בכי, שיחה, תרגול פיזי או כל דרך אחרת, נפתח פתח לתחושות לצאת מתוך הנשמה ולאפשר שחרור מהכאב, התמודדות וחיבור נכון יותר בין תחושות הגוף והנפש.
לפי ראיית הזן שיאצו ופילוסופיות מהרפואה הסינית, כל אחד מאתנו בנוי כיחידה שלמה של גוף ונפש, כל רגש שיש בנו משפיע ומורגש באברי הגוף, החוויות שאנחנו צוברים, הטובות והפחות טובות, נמצאות בגופנו ומשפיעות על תפקוד הגוף מבחינת יציבה, נשימה, תנועה, רובנו למדנו להדחיק כאב ולהמשיך הלאה, לנתק מהגוף את המחשבה הרגשית אבל רקמות הגוף זוכרות כל חויה ואם נדחיק במקום אחד לרוב נצטרך לפגוש את הכאב במקום אחר .
שיאצו מאפשר להתמודד עם הרגש דרך המגע, לאפשר לגוף למלא את החסר ולשחרר את הרגש, להביא את הגוף והנפש לאחדות ואולי למנוע או למזער פגיעה בגוף.
צביה כתבת יפה. ממוקד ומלמד. ויכולתי להזדהות עם הכתוב ולקחת אותו למקומות אחרים, לאו דווקא של כאב. תודה
מעורר המון מחשבה גם בהקשר האישי ולא פחות גם בהקשר ההורי, האם יש משהו שאנחנו ההורים יכולים לעשות כדי ללמד את בילדים שלנו להקשיב לתחושה הזו? להיות מודעים אליה? ואולי להדחיק פחות?
צביה כתבת נפלא ואת מתארת בצורה מקצועית, רגישה ונגישה חווייה קשה, שכולנו בצורה כזאת או אחרת שותפים לה, שיש לה מזור ופתרון. מזדהה מאוד עם מה שכתבה לך שלי על ההקשבה לילדים שלנו ומודה לך על התזכורת להקשיב לעצמנו.
הגר תודה לך
מדוייק ונכון וכתוב כל כך יפה. אין ספק שאסור לנו להתעלם מכאב או חוסר ולצפות שיעברו מאליהם.
תודה אביטל
איזה ביטוי עוצמתי. לא הכרתי אותו עד כה. כל כך הרבה נאמר בחיבורי גוף ונפש אבל הצלחת להאיר זאת מנקודה מיוחדת שגורמת לי ללכת ולחפש את ה-felt sense שהדחקתי. תודה יקירתי. יום טוב.
תודה מינה
Wow צביה , איזה טקסט מרתק.
חשוב כל כך להקשיב לנפש ולא פחות לגוף.
עשית לי חשק לבוא אלייך לטיפול 😊
תודה !
מחכה לך
צביה, כתבת יפה ומדויק, תזכורת מצוינת לכולנו לנשום לשחרר ולשתף, תודה!
תודה על העידוד מיה
יפה תמציתי ונוגע.
יש משהו במינימליזם שמאוד מושך ומגרה את המחשבה.
תודה
תודה רותם
כתבתי תגובה ארוכה והיא נמחקה, אז הנה הקיצור שלה. הערת אצלי קצוות של עצבים, ותחושות מודחקות רדומות, רק בעזרת הפוסט הזה- כלומר מילים. אם את מצליחה את כל זה במילים, אני רק מדמיינת איך זה טיפול אצלך.
את לא צריכה לדמיין, מוזמנת לחוות באופן אישי
נגעת בי במקום בו אין מילים, רק הבנה והסכמה! והשיר….בול בפוני! אהבתי ❤️
אהבתי מאןד את הטקסט- שלך וזה שהבאת.
תיארת חוויה עוצמתית מאוד במילים מקסימות ועדינות. מחכה כבר לבאות ❤️
זה מקסים צביה, את מתחילה מחוסר, עוברת ליש ולנוכח, כשהם בעצם שלובים זה בזה. את השיר מאוד אהבתי, הוא מדבר אותי.
צביה, תודה על שעוררת תובנות. לא ידעתי ששיאצו מטפל כל כך לעומק.
מביה כתבת כל כך יפה ומעניין במיוחד איך שעברת מכאב הפנטום הפיסי לרגשי . הזדיהתי מאוד כאילו כתבת את ז עליי , לא ידעתי ששיאצו מטפל כך גם בנפש , הייתי שמחה מאוד לקרוא עוד על השיאצו.
תודה סיגל, כמובן שיהיו עוד פוסטים בנושא הזה ונושאים נוספים
פוסט מקסים. תמציתי וממצא.
גם אני לא פעם חשבתי על האפקט המדהים הזה.
אכן אנחנו צריכים להקשיב לעצמנו ולחפש מזור בכל דרך..
הי צביה, כתבת יפה…לפעמים החסר הוא באמת איבר בגוף ולפעמים אדם שהלך וחסר לך מבפנים.
אהבתי את המילים שלך וגם שמחתי לגלות את הטקסט בסוף של "ימינו" שבדרך כלל אני נוהגת לצטט אותו בברכות יום הולדת כי הוא בעיני תמצית של כל הדברים החשובים באמת.
תודה רבה דנה
כל החוסרים שלי התנקזו לשכמות ולגב..צריכה שיאצו טוב לשיחרור על בסיס קבוע..
יופי של פוסט